אבל – דיאגו לונה
ילד בן 9 למשפחה פרודה בה האב עזב שנתיים קודם, חווה משבר שגורם לאשפוזו בבי"ח פסיכיאטרי. הסרט מתחיל עם שובו של אבל [מלאך בספרדית] הביתה לאחר שנתיים של שתיקה. יום אחד בעת ארוחה משפחתית אבל פותח את פיו לראשונה, וניכר עד כמה הדברים השתנו עבורו בזמן שחלף, בהעדרו. הוא כבר לא אותו ילד סנביץ', ובן בכור. הוא מתחיל לפתח הפרעה בעקבותיה הוא מרבה לפצוע את עצמו ביד ולהתבודד. האם זהו סרט דרמתי איטי קשה לעיכול, כמתבקש מסרטי הפסטיבלים? לא, זהו סרט מקסים וסוחף, משעשע מאוד ברובו ומרגש בכללותו ולרגעים. הסרט מצליח בחכמה לתמרן בין הרגעים הביזאריים שסוחפים את הקהל בצחוק רם לבין רגעי הפחד שהצופה יחוש לקראת סופו. הסרט מתחיל באופן קומי ולאט ובתחכום הופך למשהו מפחיד יותר ודרמטי, ועדיין, משעשע ונוגע ללב. הכל בחבילה אחת. איזה כיף.
משהתחיל לדבר נראה אבל הלוקח על עצמו את תפקיד ראש המשפחה, מתנהג בצורה בוגרת ואחראית, עד כדי מצב בו המשפחה כולה מוכנה לקרוא לו "אבא", למרות מורת רוחה של אחותו שמשתגעת מהענייו ולמרות ההבחנה של האם בכך, אבל מחזיק בתקפיד זה עד לשובו המפתיע של האב האמיתי לחווה. אבל לא זוכר אותו וחושב אותו לדוד של אשתו – אימו.
יש לשים לב לצילום הנהדר של פטריק מורגויה, ולמשחקי הדימויים בסרט הזה. הטלויזיה הקטנה בה לא נשמע קול ורק תמונה מרצדת לבין הטלויזיה הגדולה בה נשמע רק הקול העמום ואור כחול לא מתחלף, האחות הגדולה בהוראת אימה לוקחת את אחת הטלויזיות למשכון עבור כסף שישמש לתרופותיו של אבל, האחות בוחרת לקחת את הטלויזיה הקטנה ובעצם כך משאירה בבית את הקול חסר התמונה. דימוי נפלא למערכת היחסים בין אבל לאביו.
זהו סרט הביכורים של דיאגו לונה כבמאי, לונה הינו שחקן מקסיקאי מוערך ששיחק בריקוד מושחת 2 - לילות הוואנה, דייגו לונה מספר שהרעיון לסרט צמח כאשר צפה בהצגה של המלט ותהה על מערכת היחסים החושנית בין המלט לאמו.הוא מצליח לרקום דמות של ילד קטן שמעולם לא נראתה באור כזה על המסך, בשנינות וברגש נראית משפחה שלמה בגילום תפקידים חדש ולא פשוט, באופן מאוד רגיש שלא פוסח על המחוות הקטנות.
רשומות
